החלטה בתיק בר"ע 2230/06

1.         זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 14.5.06 (בש"א 6355/05 בת"א 1905/05), לפיה ניתנה למשיבות רשות להתגונן בפני תביעת המבקש.

הצדדים הסכימו כי הבקשה תידון כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי רשות זו. מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות.

2.         המבקש הגיש נגד המשיבות תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך 260,118 ש"ח, בגין גמלאות ששילם המבקש לנפגע תאונת דרכים, אשר הוכרה גם כתאונת עבודה, וזאת על יסוד הסכם שיפוי שנכרת בין המבקש לבין חברות הביטוח המשיבות. עיקר דרישת המבקש בסך 1,197,747 ש"ח נענתה ע"י המשיבות, והסכום הנתבע הינו חלק הדרישה אשר לא שולם, בצירוף הריבית הקבועה בהסכם.

 המשיבות טענו כי התביעה איננה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, ולחילופין עתרו לרשות להתגונן. בבקשתן לרשות להתגונן העלו ארבע טענות: האחת, כי תביעתו של המבקש לוקה בשיהוי ניכר, ואף שהמבקש החל בתשלום גמלאות לנפגע בשנת 1998, הגיש תביעתו רק בשנת 2005, סמוך לתום תקופת ההתיישנות. השנייה, כי זכות השיבוב של המבקש כפופה לעקרונות השיבוב הקבועים בחוק הפלת"ד, לרבות לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. אלה, כך נטען, עמדו לנגד עיני הצדדים עובר לכריתת ההסכם והיוו את הבסיס להסכם ולהתנהלות הצדדים בתקופה שלאחר כריתתו. השלישית, כי אין זה ברור האם התגמולים המהוונים שנתבעו על ידי המבקש הינם עד "גיל זקנה" או עד "תום תוחלת החיים", וכי במקרה האחרון זכאיות המשיבות לנכות מן הסכום הנתבע את שיעור הגמלאות לו היה זכאי הניזוק אלמלא התאונה, לרבות קצבת הזקנה. ורביעית, כי אין המבקש זכאי לריבית המבוקשת על ידו. לעניין אחרון זה העלו המשיבות שורה של טענות, ביניהן כי המבקש החיל את כלל ההצמדה באופן סלקטיבי, ומבלי שהובאו בחשבון מדדים שליליים, כי המבקש מנוע מלדרוש ריבית והצמדות בשל "איחורים בתשלום" הנובעים מן השיהוי בהגשת תביעתו, כי דרישת "ריבית מקסימלית" לפי חוק פסיקת הפרשי הצמדה וריבית, יחד עם הפרשי הצמדה, מהווה התעשרות שלא כדין, כי הריבית הנדרשת ע"י המבקש היא ריבית פיגורים עונשית הנפסקת בגין אי תשלום חוב פסוק ואין היא מתאימה לדרישת חוב בטרם פסק דין, ועוד.

המבקש וויתר על חקירת המצהירה מטעם המשיבות.

בית משפט השלום (כב' השופט א' רובין), דחה את טענת המשיבות לפיה אין התביעה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, אף שמתח ביקורת על הגשת תביעות מעין זו בסדר דין מקוצר. בד בבד, קיבל את בקשת המשיבות למתן רשות להתגונן. בהחלטתו קבע כי טענות המשיבות שעניינן שיהוי ופרשנות חוזה טעונות בירור עובדתי ולכן מן הראוי ליתן בגינן רשות להתגונן. בית המשפט ציין כי טענת המשיבות לשיהוי "אינה נקייה מספקות", לנוכח העובדה שהמבקש שלח למשיבות דרישות לתשלום החוב, אולם סבר כי אין בספק זה כדי לשלול מן המשיבות את מתן הרשות. ספק דומה קיים גם לעניין טענתן לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק לאור העקרונות שהותוו בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 5.1.06). ברם, נוכח העובדה כי טרם נפסקה הלכה מחייבת בשאלה ספציפית זו, סבר כי יש להעניק למשיבות את הרשות להתגונן לה עתרו.

על החלטה זו נסב הערעור.

3.         המבקש טוען כי המשיבות לא הראו כל טענת הגנה. לטענתו, המחלוקת היחידה שבין הצדדים מתייחסת לטענת המשיבות, כי זכותו לשיפוי נגזרת מחבותן של המשיבות על פי דין ומוגבלת לתקרת שכר שלא תעלה על שילוש השכר הממוצע במשק. סוגיה זו, הוא טוען, הינה סוגיה משפטית הנוגעת לפרשנות ההסכם שבין הצדדים, ואשר הוכרעה בפסיקה מחייבת של בית המשפט העליון בדנ"א 10114/03 הנ"ל. התייחסות לסוגיה ספציפית זו של תקרת שילוש השכר הממוצע במשק ניתנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"א 1461/96הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, שם נדחתה טענה דומה של המבטחת. לפיכך, לא היה מקום ליתן בגינה רשות להתגונן. גם בטענת השיהוי, הוא טוען, אין מאומה. התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, וקדמו להגשתה פניות רבות של המבקש לאורך שנתיים. המשיבות אף שילמו טרם להגשת התביעה את עיקר הדרישה ונותר, כאמור, אך החלק הנובע מן המחלוקת הפרשנית.

המשיבות טוענות כי פרשנות ההסכם מחייבת הצגת ראיות לעניין אומד דעתם של הצדדים בעת כריתתו, תוך התייחסות להסדרים המשפטיים השונים שהיו קיימים, לפי טענתם, עובר לכריתתו, וכן לראיות באשר לאופן התנהלות הצדדים במהלך "חיי" ההסכם. עוד הן טוענות כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, יומיים בלבד בטרם הושלמה תקופת ההתיישנות. בשל שיהוי זה נגרם להן נזק ראייתי, ויש לאפשר להן לתמוך את יסודותיה העובדתיים של טענה זו בראיות. עוד הן טוענות כי המבקש, כעניין שבמדיניות, מחיל את מנגנון הצמדת הגמלאות ששולמו, באופן סלקטיבי, אשר אינו לוקח בחשבון מדדים "שליליים", וכי יש בהחלת ההצמדה באופן זה כדי ענישת המשיבות.

4.         על פי ההלכה, זכאי נתבע למתן רשות להתגונן אם יש ביכולתו להראות כי יש בידו הגנה אפשרית נגד התביעה, ולו בדוחק, ואף אם סיכוייו להדוף את התביעה קטנים. אם הראה הגנה לכאורה, להבדיל מ"הגנת בדים", אין בודקים בשלב זה האם יעלה בידו להוכיח את טענותיו, ואין בודקים את טיב ראיותיו. בקשתו למתן רשות להתגונן תידחה "רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ', ניתן ביום 1.5.06). יחד עם זאת, אין הנתבע יוצא חובתו ע"י העלאת טענות כלליות בתצהירו, ועליו להיכנס בתצהירו לפרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענות הגנתו.

            עוד נפסק כי שיקול הדעת הרחב באם ובאלו תנאים תינתן רשות להתגונן מסור לערכאה הדיונית (ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ, פ"ד לט(1) 511), וכי "דרושה מידת שכנוע רבה כדי להניע את בית המשפט שלערעור להתערב בהחלטת הערכאה דלמטה, כשזו נענית לבקשה ומעניקה רשת להתגונן" (ראה רע"א 423/88 אטבליסמנט נהל בע"מ נ' אורי לוין בע"מ, תק-על 88(3), 975,  ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח(1) 80, ע"א 19/59 עזריאל, מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' ש. כהן , פ"ד י"ג 307, ע"א (ת"א) 3619/04 אוצר מפעלי ים בע"מ נ' ש.א.י מועדונים בע"מ, ניתן ביום 1.2.06).

            לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי כי נפלה טעות בהערכת הערכאה הדיונית את משקל הטענות, ככל שנדרש בשלב זה של הדיון, ולא שוכנעתי כי יש להתערב בהחלטתה.

 אכן, טענות המשיבות בכל המתייחס להגבלת זכות השיפוי של המבקש לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק, באופן בו פורטו בבקשתן, אינן עומדות על בסיס איתן. עיקר הקושי נובע מבחירתן של המשיבות להעלות את הגנתן באופן תקצירי וללא פירוט מספק של הטענות העובדתיות העומדות בבסיסה. אף שנטען כי עקרונות חוק הפיצויים עמדו לנגד עיני הצדדים בעת כריתת הסכם השיפוי, והיוו בסיס להסכם "ולהתנהלות הצדדים בתקופה שלאחר כריתתו", לא פורט טיבה של התנהלות זו. ואולם, גם אם נעקר את הרכיב העובדתי שבטענת המשיבות, כבר נפסק כי מקום בו עולה "שאלה משפטית שיש לה פנים לכאן ולכאן וטרם נקבעה בה הלכה... יש בעובדה זו, כשלעצמה, טעם המצדיק מתן רשות להתגונן" (ע"א 118/93 גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ', פ"ד מח(4) 463, ע"א 721/82 ידע גליל ואח' נ'ONDA MACHINERY TRADING CO., פ"ד לט(4) 720). גם שאלה משפטית ה"ראויה לעמוד לדיון בפני בית משפט" מצדיקה מתן רשות להתגונן (ע"א 645/81 תעשיות הצפון בע"מ נ' ש. פרידמן ושות' (1975) בע"מ, פ"ד לו(3) 757). אמנם ההלכה שנפסקה בדנ"א 10114/03, העוסקת בהשפעת קיצור תוחלת חייו של הניזוק על היקפה של זכות השיפוי החוזית, אינה פועלת לטובת המשיבות וברי כי תהא לה השלכה ממשית על המחלוקת דנן. יחד עם זאת, וכפי שקבע בית המשפט קמא, טרם נפסקה הלכה מחייבת בסוגיה הספציפית העומדת לדיון, ויש לאפשר למשיבות להעלות טענותיהן גם בעניין זה. מכל מקום, נראה כי אותה "שאלה משפטית הראויה לעמוד לדיון", יחד עם טענות המשיבות לשיהוי, והשגותיהן לעניין גובה הריבית, טענות הטעונות ליבון עובדתי, מצדיקות מתן רשות להתגונן, ועל כל פנים, לא ניתן לומר כי "נעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו".

הערעור נדחה.

המבקש ישא בהוצאות המשיבות בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום י"ב בטבת, תשס"ז (2 בינואר 2007), בהעדר הצדדים.

                                                                                ________________

ג. כנפי-שטייניץ, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: